_edited.png)
דברים שכתבתי
כאן תוכלו לקרוא מעט על נקודות שעלו בזמן הטיפולים וברגעים אקראיים בחיי, נקודות שלדעתי חשוב להציף ומחשבותיי עליהן.
01
הקול יחסים...
בביתנו, עם ילדנו, עם בן/בת הזוג,
במקום עבודתנו, עם הורינו ואחינו,
לאן שייפנו פנינו- הקול יחסים.
איך נשמע לך הקול שלך במערכות היחסים בחייך? נעים לאוזן, או שלתחושתך דרוש כיוון קל?
אם בוער בך הצורך להתייעץ, לשתף, לקבל כלים, ללא מסיכות וללא שיפוטיות, זה הזמן שניפגש.
02
גבולות
את נושא הגבולות, אנו מעלים ברוב המקרים, כנושא הקשור לחינוך הילדים.
היום הורים יקרים, אני רוצה להציב לכם מראה, לנושא שלדעתי, איבד את הגבול.
יוצא לי לצפות, יותר ויותר, בהורים שיוצאים עם הילדים, לגן השעשועים, לטיול רגלי, לישיבה בבית קפה... אך, העיניים כל הזמן על הסלולרי. עצוב לראות את זה מהצד, אז אני מניחה שקשה לילד לחוות את זה.
עם יד על הלב, כמה זמן מהיום אנו מסתכלים לילדים שלנו בעיניים ובאמת רואים ומקשיבים להם.
החלטתם על זמן איכות עם הילד? הפקידו את הסלולרי בתיק, עודדו אותו לספר לכם, לשתף, בשפתו ובדרכו.
ילד שלא יזכה היום למעט מתשומת הלב המלאה שלכם, מחר....כן מחר, עלול להפוך למתבגר שלא משתף, מסתגר ומביא אותנו לחיות בעלטה, ובחוסר יכולת לדעת או להבין מה עובר עליו.
03
שחיקה
לפעמים נדמה לנו, שהשחיקה היא חלק הכרחי מחיינו הזוגיים, ששום דבר לא יכול להשתנות.
מילים גדולות כמו: "זוגיות זו עבודה", גורמת לנו לחוסר רצון לעבוד גם בעבודה זו.
החשק להשקיע הולך ודועך, והחיים ממשיכים....
ממש לפני שמתגנבות מחשבות הרסניות, צאו לחופשה יחד, זה לא צריך להיות פרויקט ארוך טווח, זה יכול להיות סוף שבוע, לא רחוק, שבו תנוחו, תבדקו, תגששו שוב את דרככם, ללא הפרעות, ותחזרו טעונים באנרגיות חיוביות.
04
בכי
מה קורה לי כשאני נתקל בבכי של בת/בן זוגי, של הילד/ה שלי?
בכי, הוא דרך להביע קושי, כאב, או צער.
כולנו חווים את התחושות הגורמות לנו לעיתים לבכות.
תינוק בוכה, בעיקר בגלל צורך שלא בא על סיפוקו, רעב, צמא, צרכים וכד'.
"כשאשתי בוכה, זה מעצבן אותי, מרגיש לי כמו פינוק, והתחמקות מהתמודדות, ואני לא מסוגל להכיל את זה, אז אני פשוט נעלם מהמקום".
ויש שיגידו, "כשאני רואה אותה בוכה, זה ממיס אותי, אני מרגיש צורך לחבק אותה."
דרך ההתמודדות שלנו עם בכי, או תסכול, קשורה לאישיות שלנו, לדרך שבה חונכנו.
05
ריב עם אבא
"ילדה" בת 25, שולחת לי הודעה:
"גלית, מתי אני יכולה להגיע?"
"מה קרה?" שאלתי, "רבתי עם אבא, זה היה לא נעים."
היא הגיעה נסערת, חנוקה מדמעות....
זה סיפור שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים.
הורים יקרים, הבאנו ילדים לעולם, חינכנו אותם, הצבנו גבולות בדיוק במקום שצריך, השקענו את נשמתנו כדי שיגדלו ויהפכו לאנשים טובים, שנוכל להתגאות בהם, ובכל הזמן הזה אנחנו מתפללים שרק יהיו בריאים, ויהיה להם מזל, ואנחנו יודעים שנהיה שם עבורם, כל זמן שנוכל.
הם מסיימים תיכון, מתגייסים לצבא, משתחררים, ומתחילים את חייהם, מעט מטיילים, עובדים בעבודות מזדמנות, מתלבטים מה ללמוד ואיפה וכד'.
ואנחנו ההורים ממשיכים לחיות באשליה, שחייהם של ילדנו ימשיכו וינותבו על ידנו, ואז מתחילות שאלות תוכחה אין סופיות, למה בעבודה הזו?, למה דווקא לימודים כאלה ולא אחרים? "הילדים" שממילא בתקופה של צומת דרכים, בלבול וחיפוש עצמי, מתווספת התמודדות עם לחץ של אכזבת ההורים מצד אחד, ומצד שני להיות נאמנים לעצמם ולדרכם.
כולנו באים ממקום טוב, לחסוך מהם עוגמת נפש, לגרום להם להבין, שאם הם יעשו כך, בוודאות יצליחו... ביננו, אפילו אנחנו ההורים לא באמת מאמינים בזה.
ניתן לתת עצות, ולהביע דעה, כל זה מבורך והכרחי, אך עם זאת, תאפשרו להם לבנות את חייהם, כמו שהם מבינים, גם במחיר של ניסוי וטעיה.
הידיעה שיש לנו כתף עבורם, תביא תוצאה טובה יותר מהידיעה שהם מאכזבים אותנו.
06
"כולם מעשנים, למה אני לא יכולה לשבת במרפסת בבית שלי ולעשן בשקט?"
טל, בחורה כבת 25, הגיעה אלי בתסכול גדול, "אמא שלי ממררת לי את החיים בגלל שאני מעשנת קצת גראס... אבל כולם מעשנים, למה אני לא יכולה לשבת במרפסת בבית שלי ולעשן בשקט?"
אני מקשיבה, בהבנה רבה, ובמקביל, כל כך מבינה את הקושי של האמא.
אני מסבירה לטל, שבעבר, נדיר שהיית נתקל במישהו שעישן, ואם כבר נתקלת, זה נעשה בהחבא, בסתר. סמים (גם קלים), זרקו אותנו מיד לאסוציאציה של סכנת חיים.
אף אחד לא הכין אותנו ההורים, למצב שהילדים שלנו יעשנו לנו סמים במרפסת.
"הקושי של אמך ברור מאוד, מבחינתה את נמצאת על פי תהום, ואין לה יכולת לעזור לך".
טל, הקשיבה, שתקה לזמן קצר, ואמרה: "כמה אני אטומה, אני כל כך רוצה שאמא תכיל את הקושי שלי, אבל בכלל לא חשבתי על האפשרות שהיא מתמודדת עם קושי משלה בנושא".
היכולת של יועץ משפחתי, לראות סיטואציה ב 360 מעלות, הופכת מצב של קושי לרוך, הבנה וקבלה.
07
פוליטיקה בשולחן
מה קרה לנו, איבדנו את זה!!
יושבים בארוחת ערב שישי, ותוך דקות השולחן הופך לזירת מאבק, בעד ונגד.
ויכוחים סוערים, שמאבדים פרופורציה.
אני חושבת לעצמי, אם אנחנו בתוך משפחה אוהבת ומלוכדת, לא מסוגלים לנהל דיון רגוע, לא מסוגלים להביע דעה, לשמור על תרבות הדיבור, מה אנחנו מצפים מהנציגים שלנו משני צידי המתרס, המרוכזים כל אחד בעצמו בלבד, האגו מנהל אותם מבלי יכולת לראות את טובת הכלל, מבלי נכונות לעשות צעד אחד לקראת השני, כי ידוע הרי ששנאה גורמת לעיוורון.
בארוחת הערב המשפחתית שלנו, שהיתה קשה לי מאוד, הבנתי !
הבנתי שאנחנו כלים במשחק הפרטי שלהם, הפכנו כולנו חסרי סבלנות לשמוע לא רק את דעתו של האחר אלא גם את קולו.
במקום שנהיה מאוחדים, אדיבים, ונקבל את דעותינו השונות - המאבק נכנס הביתה.
שכחנו שיש סביבנו ילדים צעירים הצופים בנו ויום יבוא ויחקו אותנו, שכחנו שיושבים בשולחן ילדנו המתבגרים שלא האמינו למה שהם רואים, ללהט השיח שהפך להיות מאיים ממש .
שום דבר שיעשו הפוליטיקאים לא יהיה בעוכרינו,
כמו הנזק שיגרום הפיצול ביננו.
ליל הסדר קרב ובא, תעשו טובה לעצמכם, תציבו גבול - אין פוליטיקה בשולחן החג, אחרת קריאת ההגדה עלולה להפוך לקריעתה.